תגידי, ממה את פוחדת?

פעם הייתי

עשיתי מצנח רחיפה והיה מושלם. יודעים מה קדם לזה? בעיקר פחד. עמוק ורע. אחרי שהתגברתי על ההלם, התחלתי לחשוב. מה השתנה? מה לעזאזל התקלקל בי? פעם הייתי אקסטרימית. הייתי מתלהבת מהמחשבה להיות תלויה בין שמים וארץ על כמה חוטים ויריעת בד. הייתי מחכה לזה בשקיקה. פעם טיילתי במקומות מוזרים בעולם, קפצתי בנג'י מטורף, עליתי על פסגה של הר געש פעיל בגואטמלה, נסעתי על אופנוע בתאילנד בלי רישיון, כמעט טבעתי בנהר בלאוס וזאת רק טעימה. פעם אהבתי את כל המתקנים הכי מפחידים בלונה פארק, כמה שיותר גבוה - ככה טוב יותר ואם זה מסתובב תוך כדי, אז זה בכלל מבורך. פעם עשיתי דברים בלי יותר מידי מחשבה. התחשק לי? זה נשמע כייפי? let's do it! ופתאום, החשש הגדול הזה. ואז הבנתי, שמהרגע שהפכתי לאמא יש בי פחד שיקרה לי משהו. לא רק מהמקום הטבעי שלי עם עצמי אלא בהקשר לילד שלי. ומאותו רגע, בשיח הפנימי שלי, המילה פחד הוחלפה במילה אחריות, כי הילד שלי הוא הכל עבורי והוא צריך את אמא שלו בסביבה.